<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ד:</h2>
האזהרה קל"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ה, הל' תרומות פ"ז ה"י] הוזהר הערל מלאכול תרומה, והוא הדין לשאר קדשים שהערל מוזהר מאכילתן. ואזהרה זו לא נתבארה בכתוב אבל למדנוה בגזרה שוה, ובארו המקבלים עם זה שזה האסור מדאורייתא לא מדרבנן. ולשון [גמרא] יבמות [ע' ע"א] מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח [שמות י"ב מ"ה] ונאמר תושב ושכיר בתרומה [ויקרא כ"ב י'] מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, והוא הדין לשאר קדשים, וזה גם כן לשון סיפרא [תו"כ אמור פ"ד הי"ח, ועי' יבמות שם ע"ב ע"ב] ושם נאמר ר' עקיבא אומר [ויקרא שם ד'] איש איש לרבות הערל. ושם נתבאר ר"ל במסכת יבמות שדבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. הנה נתבאר לך שהערל אסור בתרומה מן התורה והמשוך הוא שאסור מדרבנן, והבן זה. ושם נאמר משוך צריך שימול מדרבנן, ע"כ. כונת אזהרה זו שהערל הוא טמא, כי כבר בארנו שעקר הטומאה הוא מצד החמר אשר זה מורגש בערל ולחסר הכח החמרי באה מצות המילה, עם ההערה שיש בה במילת ערלת הלב. וכבר ידעת שהנביא השוה הערל והטמא באמרו [ישעיה נ"ב א', וצריך לתקן לא יוסיף לבא בך ערל] לא יבא בך ערל וטמא. וזה אמת שהטמא אין ראוי לאכול דבר קדוש לפי שאיננו קדוש, וכן הערל מצד המותר ההוא המגונה. אמנם המשוך כבר היה מהול וסרה ערלתו לכל אחת מן הכונות שבאו במצות כריתת הערלה [מצות עשה י'].
<h2>דף ו:</h2>
האזהרה קנ"ו לר"מ [סהמ"צ ל"ת קנ"ו, חגיגה פ"א ה"א] הוזהרנו מלעלות לחוג לירושלם בלי קרבן שנקריבהו שם והוא אמרו ית' [שמות כ"ג ט"ו] ולא יראו פני ריקם, אבל על כל פנים נעלה עמנו עולה ושלמים, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת למען תהיה עליתו לירושלם למכון בה לראות לפני ה', ועם הקרבן הוא שיתעורר עם מה שיעוררהו הכהנים שפתיהם ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהם. [ע"פ מלאכי ב' ז'].
המצוה נ"א היא הראיה [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ג, רמב"ם פ"א מחגיגה ה"א וה"ג], והוא אמרו [שמות כ"ג י"ז, ל"ד, כ"ג, דברים ט"ז ט"ז] שלש פעמים בשנה יראה וגו'. וכתב הר"ם וענין זאת המצוה שיעלה אדם עם כל בן זכר שיש לו, שאפשר לו להלך לבדו ויעלהו עמו למקדש [ב' ע"א, ד' ע"א], ויקריב קרבן עולה בעליתו, וזה קרבן עולה שיקריב בעליתו הוא הנקרא עולת ראיה. וכבר קדם לנו אמרם שלש מצות נצטוו ישראל ברגל ע"כ. וענין מצוה זו כדי להרגיל ולחנך הקטנים לעבודת ה' ית' וכנגד העובדים למשרתים שש ימים ידועים יעלו לחוג כל מקום שיראה כח המשרת ההוא יותר. וכל המצות הללו כלם באו כדי לבטל רושם עבודה זרה והאמונות הקדומות לגמרי.
המצוה נ"ב נצטוינו לשמוח ברגל [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ד], והוא אמרו ית' [דברים ט"ז י"ד] ושמחת בחגך והיא המצוה השלישית משלש מצות הנוהגות ברגל [חגיגה ו' ע"ב]. וכתב הר"ם והענין קרבן השלמים מוסף על שלמי חגיגה, והוא יקרא בתלמוד [חגיגה ז' ע"ב] שלמי שמחה. ועל הראשון הנרמז אליו בזאת המצוה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים, וזה הקרבת אלו השלמים אמרו ז"ל נשים חייבות בשמחה. וכבר אמר הכתוב [דברים כ"ז ז' ע"ש] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני וגו', וכבר נתבארו משפטי מצוה זו ג"כ בחגיגה [חגיגה ז' ע"ב, רמב"ם הל' חגיגה פרק א' ה"א וה"ד] ובכלל אמרו ושמחת בחגך, מה שאמרוהו גם כן ז"ל [שם ח' ע"א וע"ב] שמח בכל מיני שמחה. ומזה אכילת הבשר במועדים ושתיית היין [פסחים ק"ט ע"א, רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הי"ז] ולבישת הבגדים החדשים וחלוק הפירות והמגדים ומיני מתיקה לנערים ולנשים [שם וע"ע ב"י או"ח סי' תקכ"ט], והשחוק בכלי השיר והנגון והרקוד במקדש בלבד, וזאת היא שמחת בית השואבה [סוכה נ"א ע"א]. זה כלו נכנס תחת אמרו "ושמחת בחגך", ואשר הוא מהם חק החיוב שתית היין בלבד, מפני שהוא מיוחד בשמחה. וכתוב בגמ' פסחים [שם] חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל במה משמחן ביין. ושם נאמר תניא ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר [דברים כ"ז ז'] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנ' [תהלים ק"ד ט"ו] ויין ישמח לבב אנוש. ואמ' ג"כ [פסחים שם] אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם. ומאמר התורה הוא שנשתדל בזאת השמחה שתהא כוללת הלוים והעניים והגרים אמ' ית' [דברים ט"ז י"ד] הגר היתום והאלמנה אשר בקרבך [צ"ל ובשעריך] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה נ"א] כי באה מצות הראיה ברגל כי בבואם בבית מועדות ידועים תתחזק האמונה, ובאה בו מצות עולת ראיה להעיר בכונת העולות, ואין לה שיעור [פאה פ"א מ"א, חגיגה ז' ע"א] כי אינה רק להערה לבד, ובאה בו מצות שלמי חגיגה, להערה בענין המועד. ובאה בו מצות שלמי שמחה לפי שההמון נמשכים בימי השביתה להרבות המאכל ממיני הבשר, לכך באה במצות השמחה שלמים שתעשה השמחה לה'. אמנם באה בענין המצוה לשמח בניו ובני ביתו, לעוררם שישמחו במועדות, לענין המכוון בהם שה' משגיח בנו, ויעוררם שמחת לבבם להאמין ההשגחה. והיה מיוחד בשמחת בית השואבה שהיתה השמחה לפני ה', למען לא יתערב בשמחתם דבר גופני, והיתה השמחה בגדולי ישראל [סוכה נ"ג ע"א, רמב"ם פ"ח מהל' סוכה הי"ד]. וכן באה בתקנת רבותינו בענין השמחה ברגל, שהיו ממנים שוטרים שלא יתערבו אנשים ונשים, וכל זה להרחיקם מן השמחות המדומות והרחקה מן העברות. ובאה במצות השמחה להאכיל האמללים ולשמחם, שבזה יהיה לב האדם נשבר ונדכה, ולעורר האדם לתכלית כונת השמחה ההיא. היו נוהגים כל יום מן הימים ההם מקצתו לה', בענין התפלות וקריאתה בתורה וללכת בבתי מדרשות וקצתו לאכילה ושתיה [כר"א ביצה ט"ו ע"ב]. וז"ל הר"ם הלכות שביתת י"ט פ"ו [הי"ח ה"כ]. כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר הענים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו [ירוש' מו"ק פ"ג ה"ה]. ועל אלו נאמר [הושע ט' ב'] זבחיהם כלחם אונים [להם] כל אוכליו יטמאו. ושמחה כזו קלון היא להם, שנ' [מלאכי ב' ג'] וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אעפ"י שהאכילה והשתיה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כלו [ביצה ט"ו ע"ב, פסחים ס"ח ע"ב], אלא כך הוא הדת בבקר משכימין כל אדם לבית הכנסת ושונין ומתפללים וקורין בתורה וחוזרין לבתיהם ואוכלים ושותים, והולכים לבתי מדרשות ושונין חצי היום, ואחר חצי היום מתפללים תפלת המנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל המוסיף בזה ירבה בשמחת הרגל, שהשכרות והשחוק וקלות ראש הרבה אינן שמחה אלא הוללות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנ' [דברים כ"ח מ"ז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות ע"כ. הנה נתבאר מלשון הר"ם ענין השמחה וכונתה, אמנם ענין מצות הראיה מבואר במה שכתבנו. והתבונן בשלמות תורתנו הקדושה כי בענין הראיה שהיה מחוייב על הזכרים לעלות ולראות, אם יהיה בדבר טורח גדול או ענין שלא יוכל להשלים המבוקש בזאת המצוה היה פטור מזאת המצוה, כפי מה שבאה הקבלה האמתית, עם מה שמצאו רמז מתורתנו השלמה, שזקן וחולה ורך וענוג שאינן יכולים לעלות ברגליהם פטורין מן הראיה [חגיגה ב' ע"א, ד' ע"א וע"ב, ירוש' פ"ב מהל' חגיגה ה"א], מאשר בתורתנו השלמה לא עמסה עלינו עבודה שתכבד עלינו, אך עבודה שתעשה בלב שלם ובנפש חפצה, והוא העבודה המבוקשת אל הקב"ה, ועבודה שיעשנה אדם בלתי רצון איננה עבודה לה' ית', וחרש אעפ"י שהוא מדבר [חגיגה ב' ע"ב] או חרש אפי' באזנו אחת [שם ג' ע"ב], ואלם אעפ"י ששומע. וסומא אפי' באחת מעיניו. וחגר אפילו ברגלו אחת [שם ג' ע"ב] פטורין מן הראיה, לכונה שכתבנו. וערל וטמא פטורין שאין טמא ראוי ליכנס למקדש, והערל הוא כטמא [שם ד' ע"ב]. ובשלמי שמחה היו חייבין הכל, כי עקר השלמים היו לשמחה, לפיכך חייבין הכל, מלבד חרש שאינו שומע ואינו מדבר, וקטן שאלו פטורין מן המצות [שם ב' ע"ב] וערל וטמא שאינן אוכלים בקדשים [רמב"ם פ"ב מהל' חגיגה ה"ד], והכונה בזה מבוארת.
המצוה נ' קרבן חגיגה [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ב] והוא קרבן שלמים [רמב"ם פ"א מהל' חגיגה ה"א]. לשון הר"ם בספר המצות. צונו לחוג במקדש שלש פעמים בשנה והוא אמרו ית' [שמות כ"ג י"ד] שלש רגלים תחוג לי בשנה, וכבר נתבאר בכתוב שזאת החגיגה היא שכל מי שיעלה יעלה בקרבן יקריבהו. וכבר נכפל זה הצווי פעמים רבות [דברים ט"ז ט"ו, ועי' רמב"ם שם]. וכתוב בספרי [דברים פיס' קל"ח] ג' מצות נצטוו ישראל ברגל חגיגה ראיה ושמחה, וזאת החגיגה ענינה שיקריב קרבן שלמים והיא לא תתחייב לנשים.
<h2>דף ז:</h2>
האזהרה קי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ח, הל' קרבן פסח פ"ג הי"ג] הוזהרנו מלהשאיר כלום מבשר חגיגה אשר יקרב יום י"ד כפי מה שנתבאר בששי מפסחים [פסחים ע"א ע"א וע"ב] ליום השלישי אכל יאכל [אולי צריך לתקן אלא תאכל] תוך שני ימים. והוא אמרו [דברים ט"ז ד'] לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב. ובא הפירוש המקובל בזה הפסוק [תו"כ צו פי"ב ה"ד וה"ה] לא ילין מן הבשר בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתאכל לשני ימים יכול ליום אחד כשהוא אומר לבקר לבקרו של שני. ועל זאת החגיגה אמר ית' [דברים ט"ז ב'] וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר. והנשאר מזאת החגיגה של יום י"ד ליום שלישי ישרף, כי הוא בכלל נותר, ולזה אין לוקין עליו ע"כ. ובאה מצות קרבן החגיגה עם שחיטת הפסח, כדי שיאכל בשר הפסח בליל ט"ו כפי הכונה שבו, ויהיה בשר החגיגה לשמחת הרגל. ובאה האזהרה שלא להשאיר בשר החגיגה עד שלשה ימים, מפני שהוא קדש צריך שיאכל בעוד שיעמוד טעמו בו בשלשה ימים, כי כל בשר נפסל טעמו בשלשה ימים. עם הכונה כדי שיאכל ביום הראשון שהוא יום טוב.
<h2>דף י.</h2>
האזהרה קנ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ז, נדרים פ"א ה"ה] הוזהרנו מלהחליף מה שחייבנו את עצמנו בבטוי ואף על פי שיהיה זה בלא שבועה, כמו שיאמר האדם כשיקרה דבר זה או כשיעשה דבר זה פירות העולם אסורים עלי או פירות מדינה זו או מין אחד מיוחד, כמו שיאמר יאסר עלי היין או יאסר עלי החלב או הדג או זולת זה, כמו שיאמר אשתי אסורה עלי וכיוצא בזה מן החיובים שנתבאר דמיונם בנדרים יתחייב לקיים הנדר ההוא. ובאה האזהרה מלעבור על זה. והוא אמרו ית' [במדבר ל' ג'] לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ובא הפירוש [ספרי במדבר פיס' קנ"ג. ועי' גם מדרש תנאים כ"ג כ"ו] לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ר"ל שיחייב על עצמו דבר ולא יקיימהו. ולשון גמרא שבועות אמרו [כ' ע"ב] קונמות עובר בלא יחל דברו. ובסיפרא [צ"ל ספרי שם] אמרו לא יחל דברו מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר. ר"ל אם נדר קרבן ולא הקריבהו ועברו עליו שלשה רגלים שהוא חייב משום בל תאחר ומשום לא יעשה דבריו חולין. וכן כל מה שדומה לקרבן כמו אם ידור לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בזה, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרה זו במצות עשה [פ"ה] ונרחיב עתה ונאמר כי אמרו דבריו חולין, יורה שדבור האדם הוא קדש, ר"ל שבו נבדל משאר בעל חי שהוא חי מדבר מצד שכלו שהוא קדש, ולפיכך יקיים את דברו למען יעמוד על גדרו שהוא חי מדבר. ומה שבא בענין הנדרים צריך שיהיו פיו ולבו שוים, שאז הדבור שלם ואמתי, ר"ל כשהוא במחשבה שהוא בדבור הפנימי.
<h2>דף יא.</h2>
המצוה צ' דין טומאת שמונה שרצים [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ז, ויקרא י"א כ"ט, רמב"ם שאר אבות הטומאות הלכה א'] כבר בארנו [מצוה פ"ט] הכונה בטומאת השרצים היותם נמאסים לזוהמתן ועפושן. ואפשר שלזאת הכונה אמרו רבותינו [שבת פ"ב ע"ב] עבודה זרה מטמאה כשרץ. וכבר ידעת שהם קראו [ע"ז ל"ב ע"ב] תקרובת ע"ז זבחי מתים. וכן ידעת שגזרו טומאה על ארץ העמים [שבת י"ד ע"ב] להיות שוכניה טמאים מצד אכלם הדברים הטמאים כמו שאומר [ישעיה ס"ו י"ז] אוכלי בשר החזיר השקץ וגו'.
<h2>דף יא:</h2>
האזהרה מ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ז, הל' ע"ז פ"ב ה"ג—ד'] הוזהרנו מלהפקיר מחשבתנו שנאמין הדעות שהן חלוף הדעות שבאה בהן התורה, אבל נכוין מחשבתנו, ונשים לה גבול תעמוד אצלו. והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו ית' [במדבר ט"ו ל"ט] ולא תתורו אחרי לבבכם. ולשון ספרא [ספרי במדבר שלח קט"ו] ולא תתורו אחרי לבבכם זה מינות כענין שנאמר [קהלת ז' כ"ו] ומוצא אני מר ממות את האשה. ואחרי עיניכם זה זנות, שנאמר [שופטים י"ד ג'] ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ורוצה לומר באמרם זה זנות ההמשך אחר העריות והתאות הגופניות והתעסק המחשבה בהם תמיד, ע"כ. ובהלכות עבודה זרה פ"ב [רמב"ם שם ה"ג] כתב ולא ע"ז בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לעקור דבר מעקרי התורה אנו מוזהרים שלא להעלותה [על לבנו] ולא נסיח דעתנו לכך, ונחשב ונמשך אחר הרהור הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבת לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודה זרה, ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אינה ואינו יודע המדות שידון בהם עד שידע האמת על בריו ונמצא יוצא לידי מינות ועל זה הזהירה התורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. כלומר לא ימשך כל אחד מהם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זה זנות, ע"כ. ובפל"ב מראשון [מו"נ] כתב שאתה לא תשלה שכלך אלא במה שאפשר לאדם להשיגו, אבל הענין שאין בטבע האדם להשיגו העוסק בו מזיק מאד, ואל זה כונו באמרם [חגיגה י"ב ע"א] כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם. והשלימו זה המאמר באמרם [שם] כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. רמז שבארנוהו, שלא יהרוס האדם לענין ציורו בדמיונים הנפסדים, וכשיתחדשו הספקות, או לא ימצא מופת על הענין המבוקש, לא יניחהו וישליכהו ויתחיל להכזיבו, אבל יתישב ויחוש על כבוד קונו וימנע ויעמוד. וזה ענין כבר התבאר, ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום הנביאים והחכמים ז"ל לסתום בשער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו, כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים שיטיב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה ושלמות זולתם וחכמתם יציאה מן הדת שמים חשך לאור ואור לחשך, אבל הכונה כלו להגיד שיש לשכל האנושי גבול לעמוד אצלו, ע"כ. וכונת אזהרה זו והשלמות המושג ממנה מבואר בדברי הר"ם. וכבר בארנו פסוק זה במצות ציצית [מצות עשה י"ד], ונרחיב הנה קצת באור, אמר למעלה וזכרתם את כל מצותי ועשיתם אותם, אפשר שאמר זכירה על המצות השכליות כמו מצות היחוד וכיוצא בהם, ואמר ועשיתם אותם על המעשיות. ועל הזכירה שאמר במצות השכליות אמר ולא תתורו אחרי לבבכם, כמו שבאה הקבלה האמתית זו מינות, וכלל במינות כל הדעות בלתי אמתיות. ועל ועשיתם אותם אמר אחרי עינכם שבאה הקבלה האמתית זו זנות הכולל כל תאות גופניות.
<h2>דף יד:</h2>
האזהרה שס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"א, איסו"ב פט"ז ה"י] הוזהרנו מלהפסיד כלי תשמיש מזכרים מאיזה מין שיהיה מבעלי חיים ושוה בזה אדם וזולתו, והוא אמרו [ויקרא כ"ב כ"ד] ומעוך וכתות ונתוק וכרות ובארצכם לא תעשו. ובא הפירוש גם כן [תו"כ אמור פ"ז הי"א] ובכם לא תעשו, והעובר על לאו זה לוקה, ר"ל המסרס איש מאיזה מין שיהיה. ובפרק שמנה שרצים [שבת ק"י ע"ב] אמרו מניין לסרוס באדם שהוא אסור, שנאמר ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב דא"ר חייא הכל מודים ב[מ]חמץ אחר מחמץ שחייב. שנאמר לא תאפה חמץ [ויקרא ו' י'] לא תעשה חמץ [שם ב' י"א], במסרס אחר מסרס שחייב שנאמר ומעוך וכתות אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש אלא להביא נותק אחר כורת שחייב, ע"כ. וכונת אזהרה זו שלא לבטל כונת ה' בבריאה. אמנם לפי קבלה זו מה שבאה הקבלה שאין הסרוס אסור בנקבות לא יתברר לי, ואולי הכונה בו כי זה ימצא על מעט כי אין הסרוס נכון להעשות בנקבות כמו בזכרים, גם אפשר שהכונה במין האדם לפי שהוא נצטוה במצוה זו ולא הנקבה, והוזהרנו שלא להפסיד מה שאפשר שיביאהו לידי בטול מצוה זו. גם כי האדם בעל שכל מן הנקבה ולפעמים יביאהו זה להפסיד כלי המשגל. והאזהרה שבאה בזכרים בשאר מיני ב"ח, היא שהסריסים במיני הבהמות והעופות הנאכלין הן היותר חשובים, ומפני זה הוזהרנו שלא להפסיד כלי הזרע לכונה שכתבנו. אמנם הנקבות לא ישובח מזונם כל כך מפני הסרוס, והבהמות הטמאות ג"כ יסרסו מהן הזכרים ברוב, לפי שהן ראויין יותר למלאכה.
